מאיירת וכותבת
אמנות היא עסק מסובך, ובמיוחד כשהיא, איך לומר, עסק.
הסיפור שאנשים מספרים, במרכז אבל גם פה בפריפריה, הוא שלא ניתן לקיים את משולש הזהויות הזה, אמנית-עצמאית-גלילית, וגם להתפרנס בכבוד.
כאמנית עצמאית שגרה בצפון, רציתי לבחון את הסיפור הישן הזה. אל מול הסיפורים החדשים של נשים שעושות את האמנות שלהן כאן, רחוק מתל אביב ורחוק מן השכירות. מי זו הגיבורה הזו? מה התשוקה שסחפה אותה לצאת למסע, ואיך נלחמים בדרקונים מתוך טירה? לצורך המחקר ראיינתי שתי יוצרות מקומיות.
הראשונה שפגשתי היא הללי בלייוייס, המתגוררת בכפר יובל.
להללי לא הייתה דרך אחת להגדיר את העשייה שלה, היא מתעסקת באמנות בהגדרה הרחבה שלה. כל תקופת חיים, היא מספרת, היא יוצרת מכיוון אחר, כדי להרגיש את היצירה ממגוון מקומות: "היו תקופות שהייתי מציירת יותר, סורגת יותר, מצלמת יותר… היום אני מקעקעת, למשל, וגם לומדת קרמיקה".
כששאלתי על המעבר לעסק עצמאי שבו אמנות היא גם הפרנסה, הללי תיארה את התפתחות האירועים כמעט כדרך המקרה: "ציירתי הרבה, ואנשים אמרו לי, 'אני רוצה לתלות את הציור שלך', אז הדפסתי". היא מספרת שחלק מההחלטה לפתוח עסק, נבעה מהכוונה שהייתה לה להגיע ליותר אנשים ולגעת בהם דרך האמנות שלה: "עם הקעקועים אני עוברת עם אנשים תהליך, שמחבר אותם לעצמם דרך האמנות. וזה מתהווה כל הזמן. חוץ מזה שכל הזמן אני עוסקת בשאלה, האם נכון לי להתפרנס מאמנות?".
השאלה הזו סקרנה אותי, והדהדה לי התלבטות מוכרת. שאלתי אותה על ההתלבטות הזו מנקודת מבטה: "אמנות בשבילי זה מרחב קדוש ואינטימי, שהרבה פעמים מכיל בתוכו כאבים ופצעים. התקופות שבהן ציירתי הכי הרבה הן התקופות שבהן היה לי הכי קשה". היא מתארת את האמנות כנתיב התמודדות משמעותי עם הקשיים שעמדו בפניה: "הרגשתי שאני קיימת בעולם בזכות היצירה. וכשמכניסים למרחב הזה כסף אני תוהה, איך אפשר לתמחר את הכאב הזה? זה אמורפי, אין לזה מחיר". היא מסייגת ומוסיפה, "אבל ברגע שאת מתפרנסת רק מאמנות זה משהו שאת גם צריכה להביא בחשבון. יש פה גבול מאוד דק שאני כל הזמן בוחנת אותו".
עניין אותי מה קורה כשהגבול נחצה, כשכסף הופך להיות מניע ליצירה. הללי תיארה את הפחד להתמסחרות: "אני מאוד מפחדת שהאמנות שלי לא תהיה יותר אותנטית. אם אני חושבת 'אה, אנשים אוהבים פרחים, אני אצייר פרחים' אבל, למה אני מציירת פרחים? איזה חיבור פנימי יש לי אליהם? אני לא רוצה לכפות את המשמעות על היצירה שלי, אלא לעשות אותה מתוך מקום פנימי כנה וישר. אנשים מתחברים לאמת, בסופו של דבר".
כששאלתי על הבחירה לעשות את האמנות שלה פה בצפון, הציץ לו החיוך, ונראה היה לי שרק עצם השאלה ריווח משהו בהרגשה: "אני מקבלת כל כך הרבה מלגור במקום שהוא נעים ורגוע. זה מאפשר לי מרחב לנשום ולבטא את עצמי. העיר סוגרת ומכווצת אותי. בצפון, לעומת זאת יש איזה שקט שמאפשר לי מרחב ליצור… אני מקבלת הרבה השראה מלגור פה".
ובכל זאת, הנחתי שאוויר צלול לא מספיק בפני עצמו להקמה וניהול של עסק עצמאי. עניינו אותי האתגרים שעמדו בפניה אז והיום סביב העסק: "להיות אמנית עצמאית דורש לעבוד המון, בהתחלה בלי תמורה כלכלית או כמעט בלי. המקום של לנהל את עצמי בצורה כלכלית דורש ממני להיות 'על זה'. יש את החלק הבירוקרטי, שיכול להיות קשה. קצת לשווק, שזה גם לצאת מהקומפורט זון שלי". היא המשיכה וסיפרה על ההתמודדות הרגשית הכרוכה בחשיפה של היצירה שלה: "אני לא מוציאה רק את האומנות שלי- אני חושפת חלקים מאוד פרטיים בתוכי ברשת החברתית, עומדת מאחוריהם ואומרת, "תראו, זו אני!!! עכשיו תקנו את זה".
כמה מפחיד יכול להיות לצאת שם במרחב הווירטואלי. שאלתי אותה מה החשיפה הזו דורשת ממנה: "הרבה אומץ. וגם אומץ להשתנות בתוך המושג הזה שנקרא אמנות. אפשר לראות הרבה אמנים שעוברים פייזס, לא נשארים עם ערוץ יצירה אחד. אמן חוקר את עצמו ואת העולם כל הזמן… "
בחלק הזה, שהיה בסופה של השיחה, חשבתי על הדמיון בין מדען לאמן: המדען חוקר את העולם בכלים אובייקטיבים, בעוד האמן חוקר את העולם בכלים סובייקטיביים. בשני המקרים, גם המדען וגם האמן מונעים מתוך סקרנות והטלת ספק.
למרות שאולי אפשר להטיל בזה ספק.
להתרשמות מהעבודות הייחודיות של הללי בקרו אותה באינסטגרם haleli_bleiweiss
אישה נוספת ששוחחתי איתה היא משי קופלביץ', יוצרת אנימציה ווידאו עצמאית המתגוררת ופועלת בכפר סאלד.
זו ההגדרה שאני, איה, שמה פה, כדי שיהיה ברור. אבל כשביקשתי ממשי להגדיר את העיסוק שלה, היא בחרה דווקא לפתוח ולא לצמצם: "ההגדרה שלי לעיסוק שלי כל הזמן משתנה כי העיסוקים שלי משתנים. פעם הייתי מגדירה את עצמי יוצרת ומורה לאנימציה, אבל עם הקורונה התפנה לי זמן להשקיע בפרויקטים עצמאיים. היום אני יכולה להגדיר את עצמי כיוצרת קולנוע, אבל גם זה יכול להשתנות בהמשך".
זו הגדרה לא קונבנציונאלית, חשבתי. ופתאום נזכרתי שפעם באתי לתערוכה שמשי הציגה בה בתל חי, פניתי אליה ובשיא ההתרגשות אמרתי לה: "משי, את ממש אמנית!" והיא, להפתעתי, דווקא ממש הסתייגה מההגדרה. רציתי לדעת מה היחס שלה למילה הזו, "אמנית"? היא מספרת: "אני באה מבית של אמנים, ואני זוכרת את עצמי כילדה מסתכלת מהצד על העיסוק בזה. זה עולם קשה ומאוד לא מתגמל מבחינה כלכלית. חוץ מזה זה גם קצת יומרני לומר, אני אמנית. אולי באמת אתחיל לתאר את עצמי כ'עצמאית'. זו מילה שנותנת לי חופש מבחינת הצורה והתוכן והיא בעיקר קשורה לזה שאני לא כל כך אוהבת שאומרים לי מה לעשות."
משי גדלה בדפנה, ועברה לגור בירושלים כדי ללמוד אנימציה בבצלאל. היא מספרת איך ברגע שנגמרו הלימודים, היא ארזה את עצמה ומיהרה לחזור לגליל, שבו היא יכולה לצאת לטבע, לטבול בנחל, להתאוורר מהרעש של העיר. אכן, ניתן למצוא כמה קווי שוני בין קיבוץ דפנה לעיר הקודש… עניין אותי אם לסביבה שבה משי גרה הייתה השפעה על האמנות שלה. היא מספרת: "כשגרתי בירושלים היה אתר בניה ליד הדירה בה גרתי. זה היה רועש להחריד. ממש סבלתי, וכל הזמן דמיינתי שאני שוחה בתוך מים… אז, ההשראה שלי פחות הייתה מהעיר ויותר מהזיכרונות שלי והצורך באסקפיזם. לעומת זאת בסרט האחרון שעשיתי צילמתי את אח שלי והקשר המיוחד שלו לטבע, ככה שהייתה המון משמעות ללוקיישן של הצילומים, זה היה מעבר להשראה, זה היה הסרט עצמו".
כששאלתי על האתגרים שהיו לה עם הקמת העסק, משי הזכירה את האתגר שיש בתמחור העבודות שלה, בדומה להללי, וגם הוסיפה: "נתקלתי בהרבה אנשים שזלזלו בי, שהפעילו עלי לחץ לא מידתי. היו אפילו שני מקרים שבהם איימו לתבוע אותי".
רציתי לדעת מה היא הייתה מייעצת למשי של תחילת הדרך, מהמקום בו היא נמצאת היום, והיא ענתה: "לא להשתדל כל כך לרצות לקוחות. פעם חשבתי שיהיה לי אתר, ואנשים ייכנסו אליו ואם הוא יהיה מספיק טוב אז יזמינו ממני. היום אני מבינה שזה מבחן דו כיווני, ואני צריכה לשאול, האם הלקוח הזה מספיק מתאים לאמנות שאני עושה?" מה צריך להיות בקשר עם לקוח כדי שתרגישי שזה מתאים? שאלתי. והיא ענתה, " הוא צריך לסמוך עליי. גם אם אני עושה טעויות בדרך, לא להתערב לי בתהליך. אבל אני גם מבינה שזה מורכב. יצא לי לרכוש פסקול לאחד הסרטים שלי מאנשים שהכרתי את החומרים שלהם ולא הייתי מרוצה מהתוצאה. זה לא נעים, כי אני יודעת שהאמן השקיע בזה הרבה, אבל לפעמים פשוט אין התאמה וזה מבאס. חשוב לתאם ציפיות- לקבל מספיק הכוונה מהלקוח אבל גם לוודא שהוא מבין שאת שומרת על חופש אמנותי משלך בתוך הציפיות".
מוזמנות להתרשם מעבודותיה של משי באתר שלה ובאינסטגרם
בהערכה עמוקה למשי והללי על הפתיחות והכנות שלהן בשיחות איתי.
מתגוררת בשדה נחמיה, עושה אמנות עצמאית ומגוונת. בגיל שלוש ציירתי עם סלק על הקיר ומאז משתדלת שהאמנות שלי תגרום פחות נזקים.
גם אני נוגעת כל פעם באמנות מכיוון קצת אחר. בין השאר אני משתמשת בחימר לכלי קרמיקה, בדיו לקעקועים, ובאייפד שלי לאיורים דיגיטליים. אני גם כותבת תוכן (להלן כתבה!). אני רואה חשיבות ביצירה נשית עצמאית, ואני רוצה להצטרף לקולות שמספרים סיפור חדש על מה אפשר או אי אפשר, להלן כתבה, או שבעצם, בואו נקרא לה סיפור קצר.
אפשר למצוא אותי ב:
חן בר-שי ואלה שלוי אנטליס מדברות על שיתופי פעולה בין עסקים, מה זה שתפ איכותי ומה ממש ממש לא. איך מזהות, איך לבדוק מה נכון לכל צד בשיתוף פעולה. מה ההבדל שין שיתוף פעולה חד פעמי לשותפות דרך.
כתבה על איך אפשר להפיק הרבה יותר משורת הביו (bio) ברשתות החברתיות. כשהמקום מוגבל, כדאי לנצל אותו למקסימום. בכתבה מגוון אפשרויות להוציא יותר מהשורה הקטנה והחשובה
שיתופי פעולה הם כלי נהדר להנעה של העשייה העסקית. במיוחד בתקופות שינויים וחוסר ודאות, עבודה בשיתוף פעולה יכולה לעזור להתניע ולהגיע לתוצאות מצוינות בהנאה מהדרך
